תוצאות חיפוש

אשפוז של ההורה המזדקן שלנו בבית חולים עלול להתרחש בכל עת, ובפרט בתקופת החורף, עם העלייה בתחלואה במחלות זיהומיות. בין אם זו הפעם הראשונה או הפעם העשירית לאשפוז ההורה שלכם - המלצות וטיפים להתמודדות במצב זה: בדרך לבי"ח- רצוי לדאוג שיהיו לכם הדברים הללו: - עבור ההורה שלכם: משקפיים, מכשיר שמיעה, שיניים תותבות, חלוק, נעלי בית, מגבונים. - כדאי להכין מראש תיקיה עם היסטוריה רפואית רלוונטית ורשימת תרופות: מה נוטלים כעת ולאלו תרופות הם רגישים. - לעצמכם: עליונית (בד"כ קר בבי"ח), מגבונים, משהו לקרוא, מטען לנייד, תרופות שאתם נוטלים, בקבוק מים ומזומן. בזמן האשפוז: ליווי ההורה הזק"ן שלנו בבי"ח היא משימה לא פשוטה. התפקיד של המלווה הוא לדאוג לטיפול טוב: 1. אל תניחו הנחות או תקבלו דברים כמובנים מאליהם. אל תניחו שבבי"ח יודעים מאלו רגישויות ההורה שלכם סובל, מה התרופות שנוטלים בשגרה ולאלו תרופות יש להם רגישות, מה ההיסטוריה הרפואית שלהם ועוד. חשוב לוודא שיש בידיהם מידע זה, גם אם לא שואלים אתכם. 2. טיפול אגרסיבי אינו תמיד הדבר המתאים ביותר. ההחלטה על טיפול מסוים צריכה להיעשות תוך התייחסות לרצונות של הזק"נים לפעולות מאריכות חיים. רצוי לקיים שיחה עם הוריכם ולברר מהם הפעולות שהם רוצים או לא רוצים שייעשו להארכת חייהם. צוות בי"ח רוצה לפעול ע"פ פרוטוקולי טיפול סטנדרטיים, והתפקיד שלכם הוא לבדוק אם הטיפול המוצע תואם את הרצון של ההורה שלכם. התעניינו מהו מערך השיקולים של הצוות בנוגע לטיפול שהם מציעים? אל תחששו לשאול שאלות. בנוסף, בי"ח הוא מקום שבו יש סיכון מוגבר להידבקות במחלות זיהומיות, וכדאי לחשוב פעמיים אם האשפוז חיוני לאור הטיפול המוצע. 3. אשפוז עלול להביא למצב של בלבול זמני או להחריף בלבול קיים. תפקידכם להבהיר מה היכולות הקוגניטיביות של הוריכם בשיגרה. זאת במטרה שהערכת הצוות את מצבם הנוכחי יתחשב באישיות ובמצבו טרם באשפוז. יש לומר זאת שוב ושוב לכל מי שניגש לטפל בהורה: אל תפחדו לנדנד, חשוב שהצוות יקלוט מידע זה. 4. הקשיבו לכל מה שאומר הצוות, וכתבו רשמים בזמן שיחה עם צוות. תחזרו במילים שלכם על המידע שנמסר בכדי לוודא שהמידע נקלט נכון. לעתים תצטרכו לבקש מהצוות לעצור רגע ולהקשיב לכם –וזה בסדר. 5. תמיכה בהורה. אתם שם כדי לתמוך ולעזור להורה שלכם. בשחרור מבי"ח – 1. מכתב שחרור – לקרוא ולוודא שרשום בו כל הטיפול והאירועים (בפרט החריגים) שהיו במהלך האשפוז. 2. המלצות להמשך טיפול- לוודא שאתם מבינים מה שכתוב במכתב: הנחיות תזונתיות, תדירות החלפת חבישות, תופעות שעשויות להופיע בהמשך ולפי זה ממה לדאוג וממה לא, לאיזה גורמים לפנות בקהילה ובאלו מצבים יש לחזור לבי"ח. 3. הסעה הביתה - לפני השחרור תחשבו רגע האם הרכב שלכם מתאים למצב של ההורה שלכם. יש רכבים גבוהים, כגון ג'יפים, שהכניסה לתוכם מחייבת הגבהת הגוף וייתכן שההורה לא יוכל "לטפס" לתוכם. התאימו את סוג הרכב ליכולות ההורה שלכם. 4. קחו בחשבון ההורה שלכם יצטרך המשך ליווי ותמיכה גם לאחר השחרור מבי"ח ונסו לתכנן בהתאם עד שיתאושש. אם המצב של ההורה הידרדר באופן שלא יחזור לקדמותו, החלו מוקדם ככל האפשר, עוד בזמן האשפוז להתכונן לשחרור, לפעול להתאמת הטיפול בבית למצב החדש, או לפעול להעברה למוסד מתאים. וההמלצה החשובה ביותר- היו סלחניים. ההורה שלכם עלול התנהג באופן לא נעים, תוקפני, מעצבן, מנדנד ועוד ועוד במהלך האשפוז, תסלחו להם. הניחו שהצוות בבית החולים עושה כמיטב יכולתו, תסלחו להם. אתם לא תמיד מצליחים לשמור על קור רוח, להיות סבלניים, לתפקד באופן אופטימלי בכל זירות חייכם (עבודה, הורות וכד', תסלחו לעצמכם. כולנו בני אדם ועושים ככל שאנחנו יכולים, וזה בסדר שזה לא תמיד מושלם. לקריאה נוספת: מה ההבדל בין דליריום לדמנציה/ אלצהיימר? ותזכרו - זה שאין תרופה לדמנציה לא אומר שאין מה לעשותלהיטיב את איכות החים שלכם ושל יקירכם. דברו איתי ונחשוב ביחד על כך.

"מה היא עושה? קמה בבוקר, אוכלת, מתרחצת, מתלבשת, חוזרת למיטה. ככה עד הצהריים. שוב קמה, אוכלת, אולי שוטפת את הצלחת, חוזרת למיטה. אם אני לא הייתי באה כל אחה"צ ומכריחה אותה לצאת קצת החוצה לטייל, היא היתה נשארת במיטה גם אז." "כל מה שאני מציעה לו לעשות הוא אומר לא. קנינו פאזלים, חוברות תשבצים, משחקי קלפים, הכל. כלום הוא לא רוצה לעשות. רק בוהה בטלוויזיה כל היום." בדמנציה/ אלצהיימר השינוי הקוגניטיבי לאורך זמן מביא לצמצום הולך ומתקדם בתפקוד, כולל פגיעה ביכולת להעסיק את עצמי. מה שעלול להיראות למתבונן מהצד כ-"בטלה/ עצלנות/ מוותר לעצמו" למעשה משקף: קושי ליזום, לשמור על רצף, לזכור מה עושים בשלב הבא, לשמור על מיקוד וקשב, לנתח מה היתה הטעות שנעשתה ואיך מתקנים, איך מתגברים על התסכול המלווה את כל הקשיים האלה. הציפייה שאדם עם דמנציה/ אלצהיימר יהיה פעיל ועוסק כל הזמן, גם אדם שהיה כזה בעבר, היא לא מציאותית ולא הוגנת, כפי שמוצג בסרטון זה: מה נוכל לעשות כדי לעודד השתתפות בתעסוקה והפעלה של אדם עם דמנציה/ אלצהיימר? 1. תתמקדו במעורבות, השתתפות והנאה ולא בתוצר מוגמר. The process of engagement is more important than the product. במשך שנים זה היה המשפט שהיה תלוי במרכז הלוח במשרד שלי בעבודה: המטרה המרכזית של ההפעלה היא יצירת חוויות רגשיות חיוביות. תשימו לב שזה שונה מחוויות של הצלחה. גם חוויות של הצלחה הן בעלות חיובי, אבל יש בהן אלמנט מובנה של פוטנציאל לכישלון, השוואה ליכולות מהעבר ושיפוטיות. חוויות רגשיות חיוביות כאן ועכשיו – זה מה שיעודד המשך עשייה, שיתוף פעולה ומצב רוח טוב. 2. תיצרו סביבה תומכת. מה הכוונה? אדגים באמצעות סיפור: משפחה שבאתי להדריך סיפרה שהאדם עם דמנציה/ אלצהיימר היה אדריכל ומאד אהב את עבודתו. על השולחן במרכז הסלון בו ישבנו היו ערמות ספרים של ש"י עגנון, שלום עליכם וכד'. אני: "למה יש את כל הספרים הללו בסלון?" המשפחה: "אנחנו משאירים כאן את הספרים כדי לגרות את אבא שיחזור לקרוא בהם." (הוא היה בשלב אמצע של דמנציה). אני: "מתי פעם אחרונה הוא פתח אחד מהספרים האלה?" המשפחה: "לפחות שנה לא עיין בהם." אני: "זה סימן שהוא גם לא יחזור לקרוא בספרים האלה. עדיף שהם לא יהיו מונחים כאן." במקום זאת, המלצתי שיביאו החוברות של בניין ודיור, תשריטי שמש לבניינים שאבא תכנן, עיפרון וסרגל וכלים של אדריכלים וכד' - אלו עשויים לעורר בו עניין למעורבות עם הסביבה. מצד אחד, נחפש מה עשה האדם בעבר, מה היו תחומי העניין, מה העסיק אותו. מצד שני, לא נתעקש שישוב לעשות את אותם העיסוקים שעשה בעבר באותו האופן שעשה בעבר. איך יוצרים סביבה תומכת תעסוקה? תציבו את הציוד והחומרים במקום מרכזי וגלוי לעין - מה שנקרא: mise en place, כמו שעושים בשביל השפים בתוכניות בישול בטלוויזיה. איסוף הציוד הדרוש לביצוע הפעלה אינו חלק מההפעלה, וציפייה מהאדם ללכת לחדר מסוים בבית כדי שיביא משם את הציוד או שיבצע שם ההפעלה - מטרפד את הסיכוי שההפעלה בכלל תבוצע. לדוגמה, אישה שאהבה להכין אמפנדס, אבל לא היתה המוכנה לקום וללכת למטבח לצורך כך. אם חשוב למשפחה (ולדעתי זה חשוב) שהיא תמשיך לעשות ותוכל להביא לארוחה המשפחתית הבאה, אפשר להתאים את הסביבה במרפסת/ סלון/ חדר שינה שהיא תעשה את רוב ההפעלה שם. שלב הבישול/ אפייה הסופי ייעשה במטבח. אבל כל מה שלא מחייב בישול ואפשר לעשות ליד שולחן, למה לא לאפשר לה לעשות במקום שבו היא נמצאת ושם היא מרגישה בנוח? 3. תעודדו הפעלה שהיא חלק מהתפקוד והטיפול בעצמי, בסביבה שלי ובאחרים. המשך ביצוע תפקודים ותפקידים שהיו בעבר. לא "הפעלה לדמנציה" , אלא משימות שהיו בעבר ורוצים להמשיך. אגב, אין באמת דבר כזה "הפעלה ייעודית לדמנציה". כל הפעלה/ עיסוק/ תעסוקה/ פעילות יכולה להתאים לאדם עם דמנציה. 4. תציעו הפעלה מוכרת, המשתמשת בדגמים מוטוריים מוכרים וחוזרים, שלא נדרש לימוד משהו חדש, ומרגיש משמעותי. הצעות לפי שלבים של דמנציה/ אלצהיימר: התחלה : יש מגוון רחב של הפעלות שניתן להציע. תשימו לב שאם רוצים להכין ספר מתכונים מיתולוגיים, לכתבו סיפור חיים, לארגן אלבומי תמונות עם שמות ומשימות דומות – זה הזמן לעשות זאת. אני ממליצה מאד לערוך סקירה וכתיבת סיפור חיים. לא במטרה להנפיק ספר (שזה תוצר אפשרי, לא הדבר המרכזי), אלא כדי לעורר באדם עם הדמנציה/ אלצהיימר הרגשה של מסוגלות, של יכולת להתמודד. בסקירה של מה שעשה ועבר בחייו, באווירה לא שיפוטית וללא התעקשות על דיוק בפרטים, זו יכולה להיות חוויה מעצימה ומרוממת. אחת המטרות המרכזיות של הפעלה בשלב זה היא לשמר יכולת תקשורת מילולית. לשם כך אני מציעה את הפעילויות הבאות, שגם משלבות חשיבה של מיום וקטגוריזציה, אך עיקר המטרה שלהן לעורר שיחה בנוגע לנושאים שאינם שגרה: שלב אמצע: הפעלה בשלב זה פעמים רבות מכוונת לשמש כהסחת דעת או כאמצעי להתמודדות עם שינויי התנהגות, האופייניים ושכיחים במיוחד כעת. הפעלות שיש בהן תנועות ידיים מוכרות, חוזרות וללא שלבים רבים הן המתאימות ביותר. יש משהו מרגיע נוירולוגית בחזרה על אותן התנועות בידיים. כמו כן, בשלב זה ננסה להציע הפעלות שמרגישות משמעותיות, שיש בהן הרגשה של תועלת/ תרומה לסביבה. פעמים רבות בשלב זה מטפלים עיקריים מעדיפים לעשות את המשימות בבית בעצמם, משום שהאדם עם דמנציה/ אלצהיימר עושה את המשימה באופן איטי או שגוי, ו"קל" יותר לבצע בעצמי. אבל, זו טעות! אנחנו מקבלים משמעות מהעשייה וההשפעה על הסביבה הפיזית והאנושית. על כן, תתנו להם להמשיך לשטוף כלים (גם אם לא 100% נקי), לקפל כביסה, לטאטא, לנגב אבק, לצחצח נעליים וכד'. הצעות להפעלות: שלב מתקדם: בשלב זה היכולת של האדם עם דמנציה/ אלצהיימר ליזום כבר מצומצמת מאד עד כדי נעדרת. לעתים קרובות המטפלים מספרים שהוא רוב היום יושב פסיבי וללא עשייה הנראית לעין. בשלב זה ההפעלה המתאימה מתייחסת לחושים, ולעתים אף נקראת גרייה חושית. אלו הן הפעלות פשוטות מאד, והמשוב שנקבל בנוגע להתאמתן יהיה בסיסי גם הוא: חיוך, קשר עין, מראה תשומת לב, הושטת יד, תגובה מתאימה לגירוי. זה מספיק. בשלב זה האדם אינו זקוק להפעלה או לגרייה רבה וממושכת. אינטראקציה של ¼ שעה זה די והותר. אפשר מספר פעמים ביום. החוויה החושית הבסיסית היא המהות של הפעלה כעת. הצעות להפעלות: כמו הסרטונים לעיל, יש עוד מגוון הצעות להפעלה לאדם עם דמנציה/ אלצהיימר בערוץ היוטיוב ובפלייליסט ייעודי לכך בקישור הזה. לפלייליסט כל הזמן נוספים סרטונים חדשים עם הצעות נוספות. מוזמנים להירשם כמנוי לערוץ ולהתעדכן. ישנו גם אתר ייעודי (וממש מוצלח) של הג'וינט המציע מגוון הפעלות, לפי שלבים ולפי סוגים, בקישור זה. ותזכרו, זה שאין תרופה לדמנציה, לא אומר שאין מה לעשות. תדברו איתי, ונחשוב יחד איך להיטיב את איכות החיים שלכם ושל יקירכם. בוודאי יעניין אותך גם: למה אנשים עם דמנציה/ אלצהיימר עייפים כל כך? עיצוב הסביבה הביתית לאדם עם דמנצחה/ אלצהיימר איך לעשות נכון העלאת זכרונות

"דוקטור, רק אל תספרי לאמא שיש לה אלצהיימר, זה יהרוג אותה." לפני שבוע קולגה סיפרה לי שזו היתה בקשה של משפחה בטיפולה. אמנם המשפחה פנתה בעקבות התנהגויות שונות וקשיי בהתנהלות יומית של האם, אך בסוף תהליך ההערכה ביקשו שלא תמסור לאם את האבחנה. הקולגה לא יכלה להיענות לבקשת המשפחה, ושיתפה את האישה הזקנה באבחנה. חוק זכויות החולה מחייב צוות רפואי לשתף את המטופל במידע רפואי על מצבו. בהתאם לכך, לכל אדם יש זכות למידע רפואי על מצבו, ועל כן משתפים גם את האדם עם דמנציה/ אלצהיימר לפחות פעם אחת באבחנה זו. ואיך הגיבה המטופלת? אמרה בשוויון נפש: "ידעתי שזה משהו כזה. ראיתי מה היה עם השכנה שלי לפני כמה שנים. טוב, אז מה עושים?". רבים מהאנשים עם דמנציה/ אלצהיימר אינם מודעים לקשייהם, לא יסכימו לאבחנה ויתנגדו לכך. מיעוטם, כמו בדוגמה לעיל, מודעים שאינם מתפקדים כבעבר, ועשויים אף לחוש הקלה מסוימת כאשר מאובחנת בעיה/ מחלה ספציפית. בהתאם לתגובה למסירת האבחנה מחליטים בנוגע להתנהלות בהמשך. האם לספר לאדם עם דמנציה את האבחנה? כן ולא. יותר נכון: בהתאם למצב. אנשים שמודעים לשינוי שחל ביכולות שלהם, שיש להם קשים ובעיות, ושהם עצמם ייזמו פנייה לרופא או לקבלת עזרה, אין התלבטות - ברור שמשתפים. נכון, זה עלול לדכא אותם או להעיב על רוחם. אולם, זה בדיוק השלב שבו אפשר לתכנן את העתיד כפי שהם היו רוצים, ובפרט לתת הנחיות רפואיות מקדימות ולמלא ייפוי כוח מתמשך. זה הזמן לדבר על מה חשוב בהמשך הדרך. ובעיקר זו הזדמנות לעשות דברים שהם חולמים עוד לעשות וטרם עשו; לצאת לטיולים ולנסוע בעולם, לכנס אירוע משפחתי גדול, לכתוב סיפור חיים ועוד ועוד. למי לא כדאי לספר? אנשים עם ירידה קוגניטיבית שאינם מודעים לקשיים או לשינוי ביכולות שלהם. בקרב יותר ממחצית מהאנשים עם דמנציה/ אלצהיימר נפגעת התובנה והמודעות העצמית, כך שהם עשויים לחוות את תפקודם בדיוק כפי שהיה בעבר, על אף שינויים אובייקטיביים משמעותיים. עבור אנשים אלו שיחות על הקשיים והבעיות שלהם אינן אפקטיביות. יש להם תירוצים ואמתלות לכל בעיה או קושי שהם נתקלים בו בביצוע או היעדר ביצוע משימה מסוימת. ככל שאנחנו ננסה לשקף להם את המציאות כפי שאנחנו חווים אותה, כך הם "יהדפו" זאת עם המציאות כפי שהם חווים אותה. לא נוכל לשכנע אותם "לראות" את נקודת המבט שלנו. גם לא באמצעים מוחשיים כמו חתימה על ניירות, תמונות, צילום בווידאו שהם מסכימים היום למשהו שישכחו מחר. אנוזאוגנוזיה (anosognosia) זהו ליקוי במודעות עצמית/ תובנה שיש לאדם קושי או בעיה, שיש פער בין מה שהוא חושב שהוא עושה לבין מה שקורה בפועל. עוד על התופעה והשלכותיה: ומה יהיה בהמשך? ככל שהדמנציה/ אלצהיימר מתקדמת, לרוב המודעות לקשיים ולשינויים תלך ותצטמצם. מי שנוכח לפער הזה הם בני המשפחה המטפלים, לא האדם עם דמנציה/ אלצהיימר. אולי יש בכך נחמה מסוימת, שהאדם עצמו סובל פחות בחוסר מודעות לשינויים שחלים בו... ואם הם ישאלו שוב? לא חוזרים שוב ושוב על האבחנה או ההשלכות שלה. כלומר, כשאמא רוצה לנסוע לבקר את אחותה, לא אומרים לה: "את לא יכולה לנסוע באוטובוס כי יש לך אלצהיימר". או כשאבא מנסה לתקן את הברז במטבח, לא אומרים לו: "אתה זוכר שהרופא אמר שיש לך דמנציה ושלא תשתמש בכלי עבודה?". אם הם ממשיכים להתייחס לאבחנה ומדברים עליה - לא מכחישים או מקלים ראש בעניין. הכי חשוב לשדר שאתם תהיו לצידם לכל אורך הדרך. לא תינטשו אותם. לא תשנאו אותם. הם לא יהיו לעול בלתי נסבל. ואם הם לא ישאלו שוב? גם במצב הזה לא מזכירים שוב את האבחנה. אם וכאשר יאמרו משהו שקשה להם או שאינם זוכרים או שאינם כפי שהיו בעבר - תהיו אמפתיים, ותאמרו: גם לי זה קורה! לא נורא, לכולם זה קורה. אם יש לכם סיפור קליל על מקרה ששכחתם משהו, תספרו אותו ותצחקו ביחד. ובכל מצב ומקרה, אני ממש מבקשת – אל תדברו בלשון או ברוח של "לנצח את המחלה/ סטטיסטיקה". זה לא רלוונטי. המטרה אינה לנצח או להביס, אלא איכות חיים טובה ויחסים טובים עבור כולם. תדברו על כן לעשות כדי שיהיה להם ולכם הכי טוב שניתן. ותזכרו, זה שאין תרופה לדמנציה, לא אומר שאין מה לעשות. תדברו איתי, ונחשוב ביחד איך להיטיב את איכות החיים שלכם ושל יקירכם. בוודאי יעניין אותך גם: לספר או לספר על דמנציה/ אלצהיימר (לאנשים אחרים) למה לא כדאי להסתיר דמנציה/ אלצהיימר (מאנשים אחרים) עשרה מיתוסים על דמנציה/ אלצהיימר

המטפלת של מלכה מתקשרת אליי והייאוש נשמע בקולה - "היא רוצה להתקשר לבן שלה, עוד הפעם. כבר התקשרה 5 פעמים בחצי שעה האחרונה, והוא כתב לי הודעה בווטסאפ שזה לא בסדר, שהוא משלם לי כדי שהיא לא תתקשר ללא הפסקה בזמן שהוא בעבודה. ניסיתי להגיד לה שלא כדאי, שהוא עסוק, שהיא כבר התקשרה, שלא קרה משהו חדש, שהקו תפוס, אבל היא ממש עקשנית ולא מוכנה לעשות משהו אחר. מה אני עושה? איך אני מורידה אותה מזה?". בין ההמלצות ששומעים שוב ושוב בהקשר של התמודדות עם שינויי התנהגות בדמנציה/ אלצהיימר: - תסיחו את דעתם - תשנו נושא - תיקחו אותם לסביבה אחרת. הכל כדי להסיט את תשומת הלב ממה שמטריד את האדם עם הדמנציה/ אלצהיימר באותו הרגע למשהו אחר. לפעמים זה עובד, ולפעמים לא. הסחת דעת כשלעצמה אינה בהכרח אפקטיבית משום שאינה נותנת מענה לצורך הרגשי הבסיסי. התיחסות לרגש: אחד מעקרונות התקשורת האפקטיבית בדמנציה/ אלצהיימר הוא לחזור על מה שאומר האדם עם דמנציה בטרם נציע תשובה (לשאלה חוזרת או לדרישה). ההמלצה היא להשתמש ככל האפשר באותן מילים שהם משתמשים. מה שנקרא בשפה מקצועית: הדהוד (echoing). למה זה טוב? כי פעולה זו מעוררת הרגשה שמקשיבים להם ומבינים אותם. הרבה אנשים עם דמנציה מרגישים מאד בודדים בחוויה שלהם, בעולם משלהם, ובעיקר שאיש אינו מבין אותם או רואה את נקודת המבט שלהם. הדהוד מה שהם אומרים לא פעם מביא לשינוי בהתנהגות. מה נוכל לעשות כדי להגדיל את האפקטיביות של הסחת דעת? כאמור, ראשית צריך להתייחס לקושי/ צורך של האדם עם דמנציה/ אלצהיימר. כשאנו קופצים ישר להציע הסחת דעת מבלי להתייחס למצוקה/ בעיה/ רגש שהאדם עם דמנציה/ אלצהיימר מתקשר באמצעות ההתנהגות, למעשה אנו מבטלים את החוויה שלהם, והקושי שלהם נותר ללא הכרה. לדוגמה: האדם עם דמנציה/ אלצהיימר בוכה ומחפש את ההורה שלו (שנפטר מזמן). המטפלים מציעים רק הסחת דעת: "בוא תראה, יש עכשיו את תוכנית הטלוויזיה שאתה אוהב. בוא תשב תצפה בה". למעשה, המטפל מתעלם מכך שהאדם עם דמנציה/ אלצהיימר חווה מצוקה רגשית כלשהי. האם זה משהו שהיינו עושים עם כל אחד אחר בחיינו? אומרים להם – "עזוב אותך מהבכי, רק תבוא לעשות משהו אחר". סביר להניח שלא. בטח היינו מנסים לברר מה מרגישים ולנחם אותם איכשהו. אבל כשיש דמנציה/ אלצהיימר, הרבה פעמים קופצים ישירות להסחת דעת, מבלי להתייחס למצוקה הברורה והגלויה. נוכל בקלות יחסית להתייחס לרגש באמצעות שימוש בהדהוד. שנית, כאשר אנחנו קופצים ישירות להסחת דעת, אנחנו מפספסים הזדמנות לאיסוף מידע על ההתנהגות ומה משפיע עליה. איסוף מידע על ההתנהגות ומה עורר אותה מגביר את היכולת שלנו למנוע מצבים דומים בעתיד. לדוגמה: האדם עם דמנציה/ אלצהיימר משוטט בבית ועובר בין החדרים שוב ושוב. הסחת דעת מיידית, בדרך כלל הצעה לצפות בטלוויזיה, מבלי לשאול מה הוא עושה/מחפש (בהנחה שעוד יכול להשיב לשאלה כזו) מונעת אפשרות לגלות מה ההתנהגות באמת משדרת. לפעמים הוא בעצם מחפש את השירותים. לפעמים הוא מנסה להגיע לעבודה. לפעמים הוא מחפש את הילדים. לפעמים הוא מחפש חפץ מסוים. לפעמים הוא מפחד ממשהו שיש באחד החדרים. אם ננסה להבין מה עומד מאחורי ההתנהגות, בין אם במענה לשאלה ישירה ובין אם באמצעות תצפית על מה הוא עושה, נוכל להיות טובים יותר בהתייחסות לצורך הרגשי, ובהמשך להציע הסחת דעת. לאנשים עם דמנציה/ אלצהיימר יש רגשות בדיוק לכל אדם אחר. כדאי להכיר ולזהות את הרגש בטרם פונים להציע הסחת דעת. זאת משום שהסחת דעת שמציעים לאחר הכרה ברגשות היא משמעותית יותר ויש סיכוי גדול יותר שהאדם עם הדמנציה/ אלצהיימר יהיה פנוי ומוכן לקבלה. מהן הסחות דעת מתאימות לדמנציה/ אלצהיימר? אין גירויים או פעילויות ספציפיות שיש בהן תכונות מובנות וייחודיות שבהכרח מתאימות לאדם עם דמנציה/ אלצהיימר. לכל גירוי או פעולה יש פוטנציאל להוות הסחת דעת מהתנהגות מאתגרת, וצריך להתאים באופן אישי. חשוב לציין, שאיננו שואלים "האם את/ה רוצה _____?", אלא אנחנו מציעים/ מציגים את הסחת הדעת תוך כדי דיבור מצומצם. הגירוי הקונקרטי ידבר בעד עצמו, ונמעיט בשיח ישיר על כך. בדמנציה/ אלצהיימר אנשים נוטים להיות קשובים יותר לגירויים פיזיים קונקרטיים, ובמיוחד כאשר אני מנסה להסיח מהתנהגות מסוימת רצוי להיעזר בגירוי מוחשי, ולא לנסות לפתח שיחה תיאורטית על דברים שאולי היו בעבר או יקרו בעתיד. זה לא הזמן להעלאת זיכרונות. "דבר מעט, עשה הרבה" אמרו חז"ל - להמעיט במילים ולהרבות בגירויים. אני מוצאת שהכי קל לחשוב על הסחות דעת באמצעות החושים שלנו, וממליצה להכין "מחסן" גירויים זמינים. דוגמאות להסחות דעת לפי חמשת החושים: ראייה: סרטונים מצחיקים ביוטיוב: סרטוני תינוקות או סרטוני כלבים או סרטוני חתולים (יש כמות אדירה של סרטונים כאלה). הטלפון הנייד ממילא תמיד נמצא ביד של המטפלים - זה שימוש מאד יעיל בו. שמיעה: מוזיקה: להשמיע מוזיקה, ועוד יותר טוב להתחיל לשיר בקול. ריח: בושם להריח או לחלופין משהו שיש לו ריח חזק ולא כל כך טוב, שאפשר לצחוק על הריח הזה ביחד. טעם: משהו טעים לאכול, בדרך כלל יש עדיפות למשהו מתוק. מגע: עיסוי זה נחמד, אבל אני מציעה שיהיו זמינים חומרים שאפשר לפעול עליהם בכוח, כמו עיתונים או ניירות שאפשר לקרוע או למעוך, פלסטלינה או בצק שאפשר לקרוץ, פצפצים, חבל משיכה. פעולות חוזרות עם הידיים: משהו לשפשף, משהו לקפל, משהו לעסות, משהו להכניס לתוך כלי אחר וכד'. יש בערוץ יוטיוב שלי את הפלייליסט של מגוון הפעלות לאדם עם דמנציה בבית, ושם יש יותר מ-50 הצעות להפעלות מתאימות, בטוח תמצאו שם משהו שיתאים גם למצב שלכם. ובמקרה של הטלפונים החוזרים של מלכה: הרגש/ צורך שהיה לה הוא הרגש של דאגה אימהית לבן שלה (שעבורה הוא עוד ילד קטן והיא לא יודעת איפה הוא). המטפלת היתה צריכה לדבר על הזהות של מלכה כאמא שתמיד דואגת לבן שלה, שעושה עבורו הרבה דברים, כמו לבשל ולחכות לו בבית עם ארוחת צהריים חמה, לכבס את הבגדים שלו, לעזור בשיעורי בית, לשמור על בית נקי וכדומה. אחרי שדיברו קצת על מה עושה אמא (כולל שהמטפלת שיתפה מה היא עושה עבור הבן שלה), הציעה המטפלת שהן יקפלו את ערימת הכביסה שהיתה מונחת ליד הספה, ומלכה הסכימה. אחרי כמה דקות ביקשה מלכה שוב להתקשר לבן. שוב המטפלת דיברה על מלכה כאמא דואגת ואיכפתית, ואז הציעה שילכו למטבח וימיינו עדשים כדי להכין מג'דרה שהבן אוהב. אחרי 10 דקות, שוב מלכה נזכרה שהיא צריכה להתקשר לבן. שוב המטפלת דיברה על הזהות של מלכה כאמא דואגת ואיכפתית, ואז כיוונה את מלכה לגלגל צמר שיהיה להכין לו צעיף. וכן הלאה. האם התייחסות לצורך הרגשי + הסחת דעת מעלימים את ההתנהגות? לא בהכרח. אבל, המטרה היא לא להעלים את ההתנהגות, אלא להתנהל באופן שכל הצדדים מקבלים מענה מירבי לצורך שלהם: מלכה - התייחסות לצורך הרגשי ולזהות שלה כאמא, הבן - צמצום הטלפונים הלחוצים, המטפלת - ניהול המצב ושימוש בהסחות דעת מבלי להתעצבן או לחוות תסכול רב בעצמה. כך נראית התנהלות מוצלחת בדמנציה/ אלצהיימר. ותזכרו, זה שאין תרופה לדמנציה, לא אומר שאין מה לעשות! תדברו איתי, ונחשוב יחד איך להיטיב את איכות החיים שלכם ושל יקירכם. בוודאי יעניין אותך גם: תחושת זמן לקויה בדמנציה/ אלצהיימר ניטור ורישום התנהגות בדמנציה/ אלצהיימר מסר מההתנהגות של אדם עם דמנציה /אלצהיימר

גם הבריאות שלי חשובה! בקרב אנשים הנותנים טיפול לאדם זקן, אחד הממצאים השכיחים הוא שהבריאות של המטפל מידרדרת במהלך מתן טיפול. ואם המטפל בבריאות לקויה, לא יוכל למלא את תפקיד המטפל באופן העונה לציפיות. אולם, אין זו גזירה משמיים. נכון, עומס הטיפול עשוי להשפיע על הבריאות הפיזית והנפשית של המטפל. אבל, בעיקר מדובר במעין הזנחה עצמית. אם מפאת קוצר זמן, עומס משימות, קושי למצוא מישהו שיחליף אתכם בתפקידי החיים הרבים, ועוד ועוד נסיבות ותירוצים. מה עושים? קודם כל, דאגו לבריאות שלכם בכדי שתהיו די חזקים לדאוג ליקירכם. למען הבריאות שלכם, חשוב ש- - תלכו לבדיקות התקופתיות שלכם - אל תדחו תורים לאנשי צוות רפואי. לא רק לרופא. גם לאחות, לפיזיותרפיסט, לכירופרקט, לדיקור סיני, לשיאצו... כל מה ששומר עליכם במצב טוב. - נטלו תרופות כסדרן: לחדש מרשמים בזמן, לקנות אותן וליטול נכון. - אכלו באופן מאוזן: לא פשוט, ולא צריך לדבוק בדיאטה היסטרית, אלא לאכול מזון טוב באופן שפוי. ודבר נוסף, עד כה התייחסנו בעיקר לבריאות פיזית, אך הבריאות הנפשית שלנו לא פחות, ואולי יותר קריטית בהיותנו מטפלים באדם אחר. לצערי, אנחנו נוטים שלא להתייחס לבריאות הנפשית שלנו כמשהו הראוי לטיפול. חשוב שתהיו ערניים למצב רוח ירוד, רמת אנרגיה נמוכה, עצבנות או רגזנות לא אופיינית לכם, חוסר סבלנות, קושי לישון, היעדר תיאבון או אכילה יתרה שונה מבעבר, בכי מרובה. כל אלו מהווים קושי משמעותי בטיפול, ויכולים להצביע על צורך בעזרה מקצועית. שירות הייעוץ האישי שלנו הוא נקודת התחלה לשיפור ושימור הבריאות הנפשית שלכם. הייעוץ הוא מעמיק ומקיף בנוגע למצב של יקירכם, ממוקד בנקודות המשמעותיות לתפקודכם ותפקודם המיטבי, וכולל המלצות פרקטיות להתמודדות עם המצב. לקריאה נוספת: יחסים עם אחים ואחיות במהלך טיפול בהורים מזדקנים איך להיות חבר טוב למטפל משפחתי ותזכרו - אין תרופה לדמנציה, אבל יש המון שאפשר לעשו להיטיב את איכות החיים שלכם ושל יקירכם. דברו איתי ונחשוב ביחד מה לעשות.

בלימודי התואר ראשון, בקורס בנושא גריאטריה, גילה לנו המרצה בשיעור הראשון את הסוד לחיים ארוכים וזיקנה מוצלחת: "תבחרו לכם את ההורים הנכונים" (תודה לד"ר דוד כהן). לאחר רגע כמובן שהבנו כי לא ניתן להחזיר את הגלגל לאחור ושהמטען הגנטי שלנו כבר נקבע. כיום סבורים רוב המדענים כי איכות החיים בגיל הזיקנה, מה שמכונה "הזדקנות מוצלחת" מושפע ממגוון גורמים סביבתיים לא פחות חשובים מהגנטיקה שאיתה באנו לעולם. ומהי הזדקנות מוצלחת? בעולם הגרונטולוגיה עדיין אין הסכמה על כך. בעבר היה מקובל לחשוב שמצב של היעדר חולי ונכות מהווה סימן להזדקנות מוצלחת. ב-1997, החוקרים Rowe & Kahn טענו שמצב של היעדר חולי אינו מספק, והוסיפו מאפיינים נוספים כגון יכולת תפקודית ומעורבות בחברה. אולי מי שמוסמך לענות על שאלה זו הם אנשים שהגיעו לגיל 100+.... המלצות של בני 100+ הנוגעות לנפש ולרוח: שלוות נפש: שרה קנאוס, בת 119, היתה אישה רגועה שלא כעסה ולא התעצבנה ולכך מיוחס גילה המופלג. לשיר, והרבה! – כריסטיאן מורטנסון הסביר ביום הולדת 115 שלו, שהשירה היא חלק חשוב מחיים ארוכים וטובים. בשורות טובות לכל אוהבי הקריוקי. חוש הומור: צחוק שומר על הבריאות לדבריה של בל קאופמן, בת 101. לדבריה, אפשר לחיות זמן רב ע"י מציאת הומור בכל דבר, הרי אי אפשר לצחוק ולכעוס, לצחוק ולהיעצב, לצחוק ולקנא. חברים: להיות עסוקה וחיי חברה תוססים סייע לבוניטה זיגרנג להגיע לגיל 108. המלצות אלו מגובות גם במחקרים אקדמיים בתחומי ידע שונים מהשנים האחרונות, שמצביעים על החשיבות של מרכיבים נפשיים וחברתיים באריכות החיים, אפילו יותר מאשר מרכיבים פיזיולוגיים וסביבתיים. לא כולנו נזכה להגיע לגיל כמו אנשים אלו, גם אם נאמץ את כל ההמלצות. אבל עם עצות כאלה - כדאי לנסות! לקריאה נוספת: והדרת פני זקן מתחיל באיך מדברים לזקנים חמישה אביזרים לאיכות חיים של זקנים ותזכרו - זה שאין תרופה לדמנציה, לא אומר שאין מה לעשות. תדברו איתי, ויחד נחשוב איך להיטיב את איכות החיים שלכם ושל יקירכם.

נגיף הקורונה משפיע כעת על חיי כל אזרחי המדינה. הקשר וההשפעה על אנשים עם דמנציה אינו ברור ונהיר, ורבים שואלים בעניין. המוח של אדם עם דמנציה למעשה נמצא תחת מתקפה מדי יום. משום שהמוח הוא מרכז הבקרה של כל הגוף, זה כולל גם את המערכת החיסונית. האזהרות לקבוצות סיכון של חולים במחלות כרוניות ומערכת חיסונית מוחלשת מתייחסות גם אדם עם דמנציה. בדומה למצבי חירום אחרים, שלצערנו מדינתנו מתורגלת בהם, לא כדאי להפעיל אמצעי תקשורת (טלוויזיה או רדיו) עם החדשות פועלות ברקע ברצף. זרם רציף של דיווחים מגביר את תחושת בהלה. גם אם האדם עם דמנציה אינו מבין את הנאמר, הוא מסוגל לקלוט ולהבין את הרגש המועבר במשדר (טון דיבור, הבעות פנים) ובעיקר את הרגש שהחדשות מעוררות בכם. מסכות: הנחיות משרד הבריאות לשימוש במסכות פנים באופן קבוע עלולות לעורר תגובה של בהלה או להחריף מצב שאדם עם דמנציה אינו מזהה את מי שנמצא מולו. מסיכה על הפנים פוגעת ביכולת של האדם לזהות את מי שממולו (השלמת התמונה של הפנים כאשר הן מכוסות למחצה היא פעולה קוגניטיבית מורכבת, הנשענת בחלקה על זיכרון ותפיסה חזותית, ששתיהן נפגעות בדמנציה). נודעו מצבים שבהם סירב האדם עם דמנציה לאפשר למטפלים להיכנס לביתו או לסייע לו בשל קושי לזהות אותם. עם זאת, חשוב להשתמש במסכות. במידה והאדם עם דמנציה אינו מזהה את המטפל או את מי שמדבר אתו, אפשר להראות לרגע קצר את הפנים השלמות של המטפל ומייד להחזיר את המסכה למקום. ישנן מסכות עם "חלונית" פלסטיק שקוף במרכזן המאפשרות לראות את השפתיים מבעד למסכה. מסכות אלו נועדו להקל על כבדי שמיעה, אך יכולות להיות רלוונטיות גם בטיפול באדם עם דמנציה. המסכות הללו הן רב שימושיות וניתן להשיגן מחברות או עמותות התומכות בציבור כבדי השמיעה. היגיינה: לא נוכל להניח שאדם עם דמנציה רוחץ ידיים כראוי, אלא אם יש אדם נוסף נוכח המפקח על כך. תשתדלו לעודד, לסייע, להדגים, להדריך וכל מה שניתן לעשות בדרכי נועם להביא לכך שישטפו ידיים עם סבון למשך 20 שניות לפחות. אדם עם דמנציה לא ממש יזכור להתעטש או להשתעל למרפק, אלא אם זהו כבר הרגל מהעבר. גם למנוע נגיעות בפנים (פה, אף, עיניים) יהיה קשה מאד למנוע או לשכנע שלא יעשו זאת, כך שלא ניתן לסמוך על אמצעים אלו למניעה. מה שמדגיש את החשיבות של רחיצת ידיים. ביקורים: לאנשים עם דמנציה המתגוררים במחלקות סיעודיות או תשושי נפש – משרד הבריאות הנחה את המוסדות כיצד לנהוג. באופן כללי, רשאים לבקר רק בני משפחה מדרגה ראשונה שלא שחזרו מחוץ לארץ ואינם מציגים תסמיני מחלה (אפילו אם אתם רקמצוננים – אל תבקרו!). לאנשים עם דמנציה המתגוררים בדיורים מוגנים – כדאי לנקוט במדיניות דומה. יציאה מחוץ לבית: נגיף הקורונה מצמצם את ההשתתפות בפעילויות במרחב הציבורי. עם זאת, לכל מי שאינו בבידוד ביתי חשוב לצאת מהבית ולטייל בחוץ, בפרט עכשיו שמזג האוויר מאפשר זאת יותר לקראת האביב. השהייה בחוץ מיטיבה עם האדם עם דמנציה ועם המטפלים בו. רצוי לצאת כאשר השמש גבוהה בשמיים, ובכך לעודד הפרשה של מלטונין לשינה טובה יותר בלילה. הבילוי בחוץ, טיול או ישיבה על ספסל בגינה אינם מהווים סיכון להידבק בנגיף, לא לאדם עם דמנציה ולא למטפלים. תעסוקה: ההתכנסות בבית עשויה לאתגר את המטפלים בניסיון למצוא פעילות או תעסוקה למשך שעות היום, בפרט אם האדם עם דמנציה נהג להשתתף במסגרת שצמצמה את הפעילות לעת עתה. בקישור זה תוכלו למצוא מגוון הצעות לפעילויות לכל שלבי המחלה: הצעות לפעילויות תעסוקה בבית לאדם עם דמנציה תזכרו – בדמנציה מה שהכי מדבק זו האנרגיה הרגשית שאנחנו משדרים: אם אנחנו לחוצים/ עצבניים/ דואגים/ מבוהלים – זה מה שהאדם עם דמנציה מרגיש! אם אנחנו רגועים, ממוקדים ופעלים באופן מושכל – זה מה שהאדם עם דמנציה מרגיש. תעשו מאמץ לשמור על רוגע וקור רוח, זה יסייע גם לכם וגם להם להתמודד במצב אי הוודאות המתמשך הזה. ותשמרו על עצמכם.

פעם, כאשר חשנו ברע או התעורר עניין בריאותי שלנו או של קרוב שלנו, חוץ מאשר ללכת לרופא, היינו משתפים חברים ומכרים, שואלים בסביבה הקרובה, אולי מציקים לאחות בקופת חולים כדי לקבץ מידע שעשוי לסייע בידינו. ברור שהאינטרנט שינה באופן מהותי את חיינו. רבים מאתנו פונים קודם כל לאינטרנט לקבלת מידע ו/או עזרה ראשונית לכל צרה וצוקה שנופלת עלינו, ומסתבר שהדבר נכון גם בהתייחס לענייני הבריאות שלנו. מחקר של מכון PEW מ- 2012 הראה שאנשים המטפלים באדם אחר (כ- 30% מאוכלוסייה!!) נעזרים לא מעט במידע מהאינטרנט בנוגע לטיפול באחר: - 88% מהמטפלים משתמשים באינטרנט כמקור למידע בריאותי וטיפולי. - מטפלים נוטים להשתמש במדיה חברתית יותר ממי שאינם מטפלים. הם גם נוטים לעקוב אחר הסיפור האישי של אדם אחר הסובל מבעיה בריאותית דומה. - התמיכה הרגשית שמטפלים מקבלים באמצעות מדיה חברתית היא משמעותית עבורם, ו-70% אכן משתמשים באמצעים אלו (בהשוואה ל-47% בקרב מיש אינם מטפלים). ההיבט הבעייתי של חיפושי המידע באינטרנט נוגע לעניין מהימנות המידע: כיצד נוכל לדעת אם המידע שמצאנו רלוונטי ומתאים למטופל שלנו, עדכני ואינו נגוע באינטרסים זרים שונים ומשונים? באופן כללי, ניתן לומר שמידע המופיע באתרים של סוכנויות ממשלתיות וארגונים ממלכתיים יהיו אמינים ונטולי א'גנדה סמויה. בעת ביקור באתר מסוים חשוב לשאול את עצמנו מספר שאלות להערכת איכות המידע: 1. מי מממן/בעלי האתר? מעבר לשם הרשמי של הארגון/חברה/אדם המוצג באתר, ניתן לזהות זאת ע"י בדיקת הסיומת של כתבות האתר: סיומת סוכנות או ארגון ממשלתי gov edu. - סיומת של מוסד לימוד org. – סיומת של עמותות וארגונים ללא כוונת רווח (אגודות מקצועיות, קבוצות לעניין מסוים וכדומה com. – סיומת של אתרים מסחריים: חברות שונות, בתי חולים, מוסדות טיפול, חברות תרופות וכדומה בנוסף, כדאי לחפש באתר ולקרוא את המידע תחת "אודות". 2. האם מצוין מי כתב את המידע? האם מצוין הרקע המקצועי של הכתב? 3. האם כתוב מתי פורסם המידע? האם המידע עדכני? 4. האם הכותב מציין מה מקורות המידע שלו? האם המקורות הם מדעיים? מידע של המבוסס ברובו על סיפורים אישיים צריך לעורר משנה זהירות. 5. האם המידע המוצג "טוב מדי" או מציע פתרונות קסם? וגם, כדאי לזכור ש - - מומלץ להצליב מידע ממספר אתרים - יש המוני אתרים בכל נושא בריאותי, ואין כיום ניטור או פיקוח על איכות המידע - מה שנראה טוב מדי להיות אמיתי, כנראה באמת לא אמיתי פשוט תשתמשו בהגיון הבריא וכושר השיפוט שלכם בנוגע למידע בריאותי באינטרנט לקריאה נוספת: הסוד להזדקנות מוצלחת גם בריאות המטפל חשובה פלסטיות המוח ותזכרו - זה שאיןתרופה לדמנציה לא אומר שאיןמה לעשת להיטיב את איכות החיים שלכם ושל יקירכם. תדברו איתי ונחשוב ביחד מה מתאים.