ספרים:
בטון מזוין, מאת איתי שילוני, (2024):
הספר כתוב בגוף ראשון ומשתף בשטף תודעה ומחשבות של מהנדס בכיר שחווה ירידה קוגניטיבית, ובסופו של דבר - דמנציה. האיש חווה רצף של מחשבות, זיכרונות מהעבר הצפים באופן אסוציאטיבי, לצד ניתוקים ברצף הזמן, מחשבות שווא, חרדה, הצפה רגשית ועוד. הקורא מבין את ההידרדרות באופן עקיף באמצעות מחשבות על מה שיכול או לא יכול לעשות והעזרה שהאיש מקבל. לאורך כל הספר אין שמות לאנשים, ואת חלקם האיש מודה ששכח.
כל הדמויות מוצגות ביחס לאיש: הבן שלו, הבת שלו, אשתו לשעבר הראשונה, חבר הילדות שלו, הפיליפינית.
ברצף המחשבות על ההווה המתמשך כבליל, עולים גם זיכרונות מהעבר הרחוק, מהילדות, מהשירות הצבאי, ימי תחילת העבודה. בין היתר הוא נזכר שיש סוד שהוא שומר ונוצר ואסור שייוודע ברבים. מהו אותו הסוד? זאת כבר אינו זוכר/ יודע. עם התקדמות הספר, הקורא נחשף באופן חלקי למהות הסוד.
האיש חווה ומתאר את התופעות השונות המוכרות בדמנציה; עייפות גוברת, קושי בשמירה על רצף תודעה, ניתוק מהזמן, אירועים של בהלה ופאניקה החולפים כלא היו ועוד.
הספר קצר יחסית (116 עמודים לא גדולים) וקל לקרוא. ככל שהתקדמתי בקריאה, הזכיר לי ספר זה את הספר המצוין "נמצאת" (מאת דן זמל), שאף הוא עסק בחוויית אדם עם דמנציה מנקודת מבט בגוף ראשון. אולם, המהנדס בספר זה לא מעורר סימפתיה או אמפתיה כלל. האיש היה אנטיפת כל חייו, כלפי נשותיו, כלפי ילדיו, כלפי קולגות. גם עתה אינו חפץ בחברת אנשים ומעדיף לשקוע ב"עבודתו". כך שהקריאה היתה עבורי קלה יותר מבחינה רגשית, לא נכמר ליבי על קשייו ומצבו המידרדר.
המלצה: ממליצה לקרוא.
מרחיב את ההבנה של החוויה של אדם עם דמנציה, בפרט ביחס למחשבות שווא של רדיפה ודיסאוריינטציה בזמן.
יומן פרידה, מאת ניצן ויסמן (2024):
ניצן ויסמן מתאר באריכות ובפרוטרוט את השנה האחרונה לחיי הוריו, וקצת שהיה לאחר מכן. הספר מחולק ל-3 חלקים: אבא, אמא ובית.
אביו היה חולה בדמנציה ואימו בפרקינסון. בתהליך ההידרדרות והגסיסה שלהם הוא שוזר זיכרונות וסיפורים מן העבר הרחוק והקרוב, כך שזהו ספר מאד אישי וספציפי לו ולמשפחתו, לצד החוויה האוניברסלית של טיפול בהורים מזדקנים. לעתים חשבתי שהוא חושף את הקרביים לא רק בהיבטים של המחלות והתנהלות איתן, אלא גם בקשריו עם ההורים. קשרים אמביוולנטיים אלו מוכרים לרבים מאיתנו. הם מה שאנו מרגישים וחושבים בנוגע להורינו לא רק בהיותם חולים וחלשים, אלא גם כשהיינו בתקופות הילדות, הנעורים, הבחרות והבגרות המוקדמת. אנחנו מגיעים לטיפול בהורים עם מטענים. ניצן משתף אותנו בכנות נדיבה בלבטים, בקשיים, במחשבות, בהרהורי הכפירה ובכל מנעד הרגשות שאנו חווים בטיפול בהורים מזדקנים.
חווית הקריאה לא פשוטה ומצריכה עצירות מתודיות. רוב הספר מתייחס לחודשים האחרונים לחיי אביו, ובהמשך לחודשים האחרונים של אימו, שהיו במקביל לתחילת מגפת הקורונה. את החלק האחרון, הנקרא "בית" לא הצלחתי לקרוא במלואו.
הוריי, ב"ה, עודם בחיים. מה שחידש לי הספר הזה הוא חווית האבל של ניצן, שמתוארת בהרחבה ובפרטי פרטים. למה זה מיוחד? כאמור, יחסיו עם הוריו בעודם בחיים היה אמביוולנטי. אין זה אדם עם רגשות חיוביים או שליליים כלפי הוריו, אלא אדם עם יחסים מורכבים שכולנו חווים, וכך גם האבל שלוו.
המלצה: כן, לאנשי מקצוע המעוניינים להעמיק בחוויה של בני משפחה מטפלים לקראת סוף החיים ולאחר מכן.
אהבה בימות אלצהיימר: סיפורי אהבה על זוגיות לצד מחלת האלצהיימר, מאת אורית שביט (2023)
ספר זה הוא למעשה סיכום המחקר לתואר PhD של המחברת, שעסק במשמעות המוענקת לאהבה בזוגות החיים עם מחלת אלצהיימר. הספר מחולק לשלושה חלקים, המציגים מגוון סיפורי אהבה של זוגות מנקודות מבט שונות: בן/ בת הזוג הבריאים, בן/ בת הזוג עם דמנציה וילד בוגר לאדם עם דמנציה המתייחס לזוגיות של הוריו כיום ובעבר. כמקובל במחקר מסוג זה, כל תת חלק מחולק אף הוא לפי תמות, כלומר לפי נושא המשותף לסיפורים.
המחברת משתפת רק בחלק ממספר גדול של ראיונות שביצעה, וראיונות/ סיפורים אלו מגוונים ומציגים מגוון חוויות חיים, שחלקן יהיו מוכרות למטפלים באדם עם דמנציה/ אלצהיימר, וחלקם עשויים להיות חדשים ומפתיעים. החוויה האנושית בכל מצב ומצב תמיד רב גונית, ועל אף שנדמה לאדם מסוים שהדרך בה הוא חווה היא הדרך האפשרית היחידה, מתברר תמיד שיש אינסוף גוונים ואפשרויות לחוות מאורעות דומים למראית עין.
המחברת מצהירה שמטרת הספר "לאפשר לכל אחת ואחד למצוא נקודות אחיזה להזדהות איתן" (עמ' 183). לדעתי, מטרתה בהחלט הושגה. אנשים שמטפלים באדם עם דמנציה/ אלצהיימר בוודאי "ימצאו" את עצמם בין הסיפורים השונים, ואף ייחשפו לעמדות והלך חשיבה אחר ושונה משלהם ביחס להתמודדות עם דמנציה.
המלצה: ממליצה לבני זוג מטפלים לקרוא.
לאנשי מקצוע מומלץ מאד לקרוא, בפרט בתחילת הדרך המקצועית כדי להכיר מגוון ההתמודדויות.
חלום עולם הפוך, מאת אילנה ברנשטיין (2024):
בגב הספר מופיע התיאור הבא: "...סיפור בתוך סיפור, מסע סוער בזרם התודעה המשובש, המקוטע והפרוע של הגיבורה שלו, שהוא גם מסע בשפה שבו משייטת אילנה ברנשטיין ומשקעת את הקוראים והקוראות בפואטיקה של דמנציה ספרותית" (הדגשה שלי).
פעם ראשונה שאני נתקלת במונח "דמנציה ספרותית" ולא ממש ברור לי מה המשמעות או הכוונה בכך. לא מצאתי שיש ממש סיפור או עלילה בספר זה, אלא מעקב אחר זרם תודעה אסוציאטיבי, כאוטי ואפילו פסיכוטי, שאינו מבדיל בין מציאות לדמיון, בין עבר- הווה- עתיד, שאין שיקול דעת או יכולת להבדיל בין עיקר לתפל או לבחור בהתייחס למדרג כלשהו.
הקריאה בספר מאתגרת. הצלחתי לקרוא עד עמוד 125. החוויה הכללית של הקריאה הרגישה לי מציפה ומחייבת קשב מעבר לקריאה הרגילה שלי.
ייתכן שזה באמת מדמה הלך חשיבה ורצף תודעתי של אדם עם דמנציה.
יש קטע ארוך למדי המתאר את ההכנות של בני הזוג לצאת למסע. תחילה קטע זה משעשע למדי עם תיאור של מגוון חפצים לא הגיוני שהם חושבים לקחת איתם והיערכות לקויה מאד של הבית לעת היעדרם. אבל, קטע זה מתארך ונמשך עד שנותרה בי הרגשה של גרוטסקיות ולעג לרש.
יש פה ושם משפטים מבריקים, לדוגמה: "לבעלי ולי יש הרבה מאד זיכרונות שמחים, וגם לא מעט שיכחונות שמחים" (עמ' 36) או "בעלי לא הצליל להיזכר. וגם אני לא. נשארנו בחוסר היזכרות. בעלי לא נראה מוטרד. בדרך כלל לא זכרנו את מה ששכחנו ולא היתה לנו סיבה להצטער" (עמ' 10) או "הדיסק מלא. בעלי עבר לענן" (עמ' 18).
המלצה: לא. פשוט לא. למרות הביקורות הספרותיות המשבחות (שלא ממש הבנתי).
לא קמתי מהלילה שלי, מאת אנני ארנו (תרגום לעברית מ2016):
באפריל השתתפתי בסוף שבוע של כתיבה יצירתית, ושם המליצו לי רבים על הספר ועל הסופרת.
הספר הוא יומן של בת (הסופרת עצמה) לאישה עם דמנציה, המתעתדת את דעיכתה של האם באופן חושפני ופשטני דרך הפריזמה של היחסים הלא ממש טובים שלהן. התקשיתי מאד לקרוא את הספר הלא גדול (116 חצאי עמדים) ונתקעתי בעמוד 34.
המשכתי עוד לרפרף הלאה ולקרוא משפטים אקראיים, אך גם הם לא עוררו עניין לקריאה מעמיקה יותר. בסוף הספר יש פרשנות ספרותית של המתרגמת, שגם אותו לא צלחתי.
*הכתוב לעיל נכתב באביב בניסיון הקריאה הראשון. ניסיתי לקרוא שוב בסתיו, וקראתי עוד כ-20 עמודים והחוויה - אותה החוויה.
ייתכן שאני טועה, וזו בכל זאת יצירה ספרותית מרשימה, בהיות הסופרת משוררת מפורסמת. אולם, בקריאה יחפה של מי שאינה מכירה את המשוררת ויכולותיה, ספר זה מרגיש כסגירת חשבונות עם אמא.
בכל סיפור כזה יש לאמא גם נקודות של חיבה וזכות. אולם הרוח הכללית, המילים, השפה והאווירה בספר היא עכורה, מלוכלכת, קרה ומעוררת רצון לסגור את הדלת (או לפחות את הספר).
המלצה: פשוט לא.
(תוספת קצת פוליטית: לאחר שגיליתי שגב' ארנו חתמה על העצומה להחרים אנשי ספר ישראליים,
אני ממש שלמה עם מה שכתבתי בעניין הספר הזה).
מתנת המספרים, מאת יוקו אוגווה (2010):
סיפור על פרופסור למתמטיקה שנפגע בזיכרונו באונת דרכים ומאז טווח הזיכרון שלו מוגבל ל-180 דקות. הסיפור מסופר מנקודת מבט של סוכנת משק בית המגיעה לעבוד אצלו (אחרי שקודמותיה התחלפו תדירות לנוכח התנהגותו המוזרה), והבן שלה גם מתחיל לבלות את השעות לאחר בית ספר בבית הפרופסור.
שני מוטיבים מרכזיים בסיפור הם הקסם של מספרים, שהפרופסור מצליח "להדביק" את המספרת באהבתו למספרים ותכונותיהם הקוסמיות, וכדור בסיס המהווה תחום עניין מרכזי עבור הבן ועבור הפרופסור.
הספר קטן ולא ארוך. עם זאת, באמצע הסיפור תהיתי לאן זה עשוי להתקדם והאם יש טעם להמשיך לקרוא. מודה שרפרפתי על הסברים של נוסחאות ופלאיהם של מספרים ראשונים, מספרי רעים, כמו גם על פרטי מהלכים של משחקי כדור בסיס (לא ידעתי שזה משחק כל כך משמעותי ביפן).
עניין הזיכרון הקצר נוכח משך כל הסיפור, והמספרת ובנה עושים מאמצים ניכרים שלא לעמת או לאמת את הפרופסור עם מגבלתו בכדי למנוע ממנו מבוכה ולשמור על כבודו, כפי שמתאים לתרבות היפנית.
בין היתר מוזכר כי הקשיבו פעמים רבות לאותם ההסברים בנוגע לנושאים מתמטיים שחזרו על עצמם, אך ניכר היה שהפרופסור נהנה לדבר עליהם. כך שמספר נושאי השיחה היה מוגבל, אך הם נדבקו בהתלהבותו מהנושא.
הסיפור כתוב בחינניות, אולם היו מספר נקודות שבהן חשבתי להפסיק לקרוא והיתה הרגשה של סטגנציה בעלילה.
המלצה: נחמד, אך לא הייתי מתאמצת למצוא בכדי לקרוא (אני מצאתי רק בחנויות יד שנייה).
מדיה נוספת:
שיר של אביתר בנאי, אמא שמחה, מהאלבום החדש "שיחות שלום", 2024.
קראתי במספר מקומות שהאלבום הזה שונה מאלבומים קודמים של הזמר.
מכיוון שאיני נמנית בין מעריציו, איני יכולה להתייחס לכך.
כן מרגש שהוא כותב שיר לאמא שלו, שמתייחס לדמנציה שלה באופן פומבי.
מה שבולט בעיניי הוא שהדבר נעשה בהיותה בחיים, בעוד משפחות רבות של אנשים ידועים ומפורסמים לרוב משתפים בנוכחות של דמנציה בחייהם/ במשפחה לאחר פטירתו של האדם עם דמנציה.
סרט "זיכרונות":
סרט המוקרן בימים אלו בקולנוע:
סילביה היא עובדת סוציאלית שמנהלת חיים פשוטים ושגרתיים למדי: יש לה בת צעירה, עבודה קבועה ופגישות שבועיות במסגרת "אלכוהוליסטים אנונימיים". הכל משתנה כשבפגישת מחזור של התיכון היא נתקלת במכר מהעבר, סול, ולהפתעתה מוצאת אותו למחרת בבוקר, רטוב וקפוא מחוץ לדלת ביתה.
המפגש המפתיע ביניהם ישפיע עמוקות על שניהם, כשהם יעזו לפתוח דלת לזיכרונות עבר.
זוכה פרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל ונציה 2023.
המלצה: טרם צפיתי בסרט המלא. ממה ראיתי בקדימון, ומה ששמעתי ממספר אנשים שצפו בקולנוע, החלטתי להמתין שיגיע לטלוויזיה. אם צפיתם, אשמח לחוות דעתכם על הסרט.
קישור לקדימון של הסרט.
תזכרו, זה שאין תרופה לדמנציה/ אלצהיימר, לא אומר שאין מה לעשות.
תדברו איתי ונחשוב ביחד איך להיטיב את איכות החיים שלכם ושל יקירכם.
בוודאי יעניין אתכם גם:
Kommentare