בני משפחה מטפלים חווים מנעד רחב של רגשות במהלך מילוי תפקיד זה.
חלק מהרגשות הללו יופיעו מייד בהתחלה של המסע הטיפולי,
וחלקם יופיעו לאחר זמן ממושך בתפקיד המטפל.
כל הרגשות בנוגע לטיפול, ה"טובים" וה"רעים", הם לגיטימיים, ברי תוקף וחשובים.
מטפלים רבים מתחילים את הדרך בהנחה:
"לי זה לא יקרה, אני אוהב את ההורה/ בן- בת הזוג שלי/ אח- אחות/ חבר-ה",
אך לאחר זמן מה צצים להם גם הרגשות ה"רעים" שאנו נוטים להדחיק או להכחיש.
מטפלים לעתים קרובות לא רוצים לבטא רגשות אלו מחשש שאחרים ישפטו אותם (או שישפטו את עצמם) ולא רוצים להעיק על אחרים עם בעיותיהם.
אבל, אם איננו מתייחסים ל-כ-ל הרגשות, הם עלולים להיות כמו בן השנתיים שרוצה את תשומת הלב שלנו:
הם ימשיכו לנדנד לכם עד שנעצור רגע ונכיר בהם.
להתעלם/ להדחיק / להכחיש רגשות עלול להביא לשינה לקויה, מחלות גופניות, קשיים בשינה,
אכילה מוגברת, שימוש בחומרים מסוכנים ועוד.
כאשר מכירים ברגשות, אפשר למצוא אמצעים אפקטיביים להביע אותם ולהתמודד איתם,
כך שמתמודדים טוב יותר.
להלן רגשות שכיחים שלעתים לבני משפחה מטפלים קשה להודות בקיומם.
לצד תיאור הרגשות, יש הצעות להתמודד איתם.
אילו היינו מושלמים, לא היינו מרגישים.
אבל ואובדן:
בני משפחה מטפלים חווים אובדנים רבים;
אובדן שליטה, אובדן עצמאות, אובדן הכנסה, אובדן החבר/ שותף הקרוב,
אובדן העתיד שתוכנן, אובדן ההרגשה של העצמי, אובדן זמן.
להיות עדים להידרדרות של יקירנו, שאינו מסוגל עוד לעשות מה שעשה בעבר בקלות זהו תהליך המלווה בעצב רב.
אובדנים מרובים עלולים להביא לאבל ולדיכאון.
אנחנו אבלים עליו, על מי שהיה בעבר ואיננו עוד, וגם על עצמנו, על היחסים שהיו לנו ולא יהיו עוד.
לעיתים קרובות, אנו חווים את האבל באופן יום יומי, וכל הזמן יש תופעה חדשה העלולה לעורר זאת.
מה אפשר לעשות:
להכיר ולהודות באובדנים ובאבל הנלווה.
ליצור ריטואל עשוי להיות לעזר.
לדוגמה, לכתוב על פתקים דברים שהמטופל עשה בעבר וכבר אינו עושה,
ללכת לחוף הים ולזרוק את חתיכות נייר לים כדרך מטפורית לשחרור.
אנו נוטים להימנע מהעצב המלווה אבל, אולם להכיר בכך ולאפשר להרגיש זאת דווקא עשוי להביא להקלה.
לאות/ עייפות/ תשישות גופנית:
כבני משפחה מטפלים, האם אתם ישנים מספיק בלילה?
שינה לעתים קרובות נדחית לטובת קצת זמן לבד לאחר שהמטופל הלך לישון.
פעמים רבות השינה אינה רציפה כאשר המטופל קם בלילה
וצריך עזרה ללכת לשירותים או להכוונה לחזור לישון.
לא פעם קשה לישון כי קשה להירדם או בגלל דאגות מרובות הנלוות להיותכם מטפלים.
מה אפשר לעשות:
שינה צריכה להיות בסדר עדיפות גבוה.
היעדר שינה מביא לחולי, עצבנות, חוסר יעילות בביצוע משימות וערפול קוגניטיבי. אם קשה להירדם או לישון ברצף בשל גורמים שאינם קשורים ישירות בטיפול, רצוי לשוחח עם הרופא המטפל. אם קשה לישון בשל בעיות בטיפול, מדברים עם הרופא למציאת פתרון.
יש דרכים להשיג את המנוחה שכולנו זקוקים לה.
להמשיך ולדחוף את עצמנו יום אחר יום יביא לעומס טיפול גבוה ושחיקה. העניינים הרגשיים יכבידו וישפיעו לרעה על היכולת לטפל, שלא לדבר על הפגיעה הממשית בבריאות הפיזית והנפשית.
חשוב ללמוד לבקש עזרה ולתעדף הפסקות בטיפול כדי באמת להיות המטפלים שרוצים ושואפים להיות.
בדידות:
ככל שזמן הטיפול נמשך, כך גובר הסיכוי לניתוק חברתי.
כאשר אין עם מי לדבר יום אחר יום מלבד האדם עם דמנצה/ אלצהיימר, קל לאבד את הרגשת העצמי.
חברים מפסיקים ליצור קשר כשאנחנו פחות זמינים,
ואנחנו מהססים ליזום קשר כי "הם לא רוצים לשמוע עוד על זה" או "אין לי על מה לדבר חוץ מהטיפול",
ואולי פשוט מרגישים ש"אף אחד לא יכול להבין אותי באמת, ונמאס לי לנסות להסביר".
מה אפשר לעשות:
מוצאים איך לצאת מהבית ולהיות מעורבים בפעילות שאיננה טיפולית.
אף אדם אינו יכול לטפל לבד. מחפשים במעגל החברתי הרחב יותר, שכנים, חברים,
קבוצת תמיכה, חוג, קהילה, משפחה רחוקה, כל מה שאפשר.
זה לא רק בשבליכם,
זה גם עבור מי שאת מטפלים בו -
ההרגשה שלכ, ברווחה שלכם משפיעה באופן ישיר על הטיפול באחר.
טינה:
כאשר נכפה עלינו מצב שלא בחרנו בו, שכיח מאד שנרגיש שליליות וניטור טינה.
אולי יש אחים/ אחיות שאינם מסייעים בטיפול,
אולי אתם ילד/ה יחיד/ה,
אולי מטפלים בלית ברירה למרות שלא רוצים בכך.
אולי היחסים מהעבר מורכבים וטעונים.
עניינים קטנים עלולים להיות גדולים ומשמעותיים כאשר מרגישים חוסר הערכה וחוסר הכרה.
כשמרגישים שעליכם לעשות הכל ולבד, הטינה בוודאי חלק מההרגשה היום יומית.
מה אפשר לעשות:
מצבים משפחתיים ודינמיקה משפחתית הם מורכבים מאד.
קבלת עזרה מהמשפחה עשוי להקל, אבל לפעמים מתחים בתוך המשפחה דווקא מקשים על הטיפול.
ככל שמקבלים עזרה ותמיכה, קל יותר יהיה להשתחרר מרגשות של טינה כלפי מי שאינם עושים את חלקם.
אם יש מתחים משפחתיים שמשפיעים לרעה, אולי כדאי להיעזר באיש מקצוע.
אם לא מצליחים לקבל עזרה מהאנשים שחושבים שצריכים לעזור,
מומלץ לנסות להרחיב את מעגל האנשים שיכולים ומוכנים לסייע.
דחייה וגועל:
לעזור למישהו אחר להשתמש בשירותים או לטפל במי שאינו שולט על הסוגרים
עלולה להיות חוויה מאד לא נעימה ומציפה.
הצורך לטיפול אינטימי בהורה יכולה להיות חוויה מערערת ומאד בעייתית.
לצפות באדם אחר אוכל באופן מבולגן או לנקות קיא עלול לעורר הרגשת קבס וגועל.
מה אפשר לעשות:
הדבר הקשה ביותר בקבלת הרגשת הגועל והדחייה שלנו הוא שאלו מצבים שאדם אינו שולט בהם.
לפעמים אנו עלולים לחשוב שהוא עושה זאת בכוונה.
או שנרגיש אשמה כי חושבים שצריכים להפגין הבנה והכלה, ולא עושים זאת.
צריך לנסות ולמזער את המעורבות במשימות טיפול אינטימיות.
זה עשוי להיות קריטי בדרך הארוכה כבני משפחה מטפלים. עושים מיקור חוץ, בתשלום או באדם אחר שאינו מוטרד מכך, שיעשה זאת.
מנסים להתאים את הסביבה באופן שתצמצם את ההתנהגות המעוררת דחייה,
למשל להגיש מרק בספל במקום בצלחת שקשה להביא ממנה לפה.
אפשר להיעזר בייעוץ ריפוי בעיסוק להתאמות מסוג זה.
בנוגע לאי שליטה על סוגרים, חשוב שתדעו אתם לא לבד.
אי שליטה היא אחת הסיבות המרכזיות להעברה לבית אבות. גם בעניין זה יש לא מעט שניתן לעשות ומומלץ לשאול ולהתעניין בפתרונות שמצאו אחרים.
פחד:
מה אם הוא ייפול? או יברח? או יתייבש?
מה אם יקרה משהו נורא?
האם אצליח להתמודד? בני משפחה מטפלים נוטלים על עצמם אחריות גדולה מאד, לא רק מה יקרה למטופל ביום יום,
אלא גם כל מה שעלול לקרות בעתיד.
להבהיל את עצמנו עם "מה יהיה אם..." עלול להיות חוויה משתקת.
זה מונע מלהיות ב"כאן ועכשיו", להתמודד ואולי גם ליהנות ממה שיש.
מה אפשר לעשות:
חשוב שיהיו לנו תוכניות למצבי חירום, לפחות במחשבה.
רצוי שיהיה מטפל חלופי שיוכל להחליף אתכם, אם חס וחלילה יקרה לכם משהו,
או לחשוב ולתכנן כיצד תתמודדו במצבי חירום רפואיים.
לדוגמה, יש העושים ריענון של מה עושים במצב של חנק או של קורס עזרה ראשונה כללי. וכאשר מפחדים, לעתים קרובות מסייע לשוחח עם מישהו שמכיר את המצב ויכול לשים דברים בפרופורציה.
חוסר סבלנות:
כמה קשה להוציא את האדם עם דמנציה/ אלצהיימר מהמיטה בבוקר?
ולהתלבש, לאכול ארוחת בוקר ולהגיע לתור אצל הרופא ב- 10:00?
ויש עוד המון דברים להספיק במשך היום. והוא מתנגד ועושה דברים כל.... כך.... לאט.... ברור שנהיה חסרי סבלנות לעיתים.
מה אפשר לעשות:
דבר ראשון, מאטים את הקצב.
מתכננים הרבה זמן לביצוע המשימות.
שולטים ככל האפשר בסביבה הפיזית, אבל בידיעה שאי אפשר לשלוט בהכל.
יוצרים רשימה של דברים בשליטתנו ומה לא בשליטתנו.
למשל, שהוא ב-100% לא ייפול – לא בשליטתנו.
קנאה:
לפעמים מרגישים קנאה כלפי חברים שיוצאים ועושים כל מה שהם רוצים,
ואנחנו כבר לא יכולים לעשות בשל המחויבות לטיפול?
אולי מקנאים באחים/ אחיות שאינם נוטלים חלק בטיפול?
אולי מקנאים בחברה שההורה שלה נפטר במהרה בעוד אנחנו צריכים לטפל בהורה עם דמנציה במשך שנים?
אולי מקנאים במישהו שקיבל ירושה גדולה, בעוד אנחנו נאבקים לממן את הטיפול וכל מה שנלווה לכך? לרוב אנחנו מנסים נואשות להכחיש את הרגש הזה,
משום שלמדנו שזה לא מקובל לקנא באחרים. אבל, רובנו מרגישים קנאה באנשים אחרים, שנדמה שחייהם טובים וקלים יותר משלנו.
מה אפשר לעשות:
מותר לקנא.
החיים אינם הוגנים, ולפעמים נראה שקבלנו מנה גדושה במיוחד של קושי ומזל רע. קנאה היא בעיה כאשר אנו שוקעים בה ומונעים מעצמנו ליהנות ממה שכן יש לנו. מנסים להתמקד במה שיש, לא משנה מה זה, ולחפש על מה נוכל להודות בחיים. יש מגוון תרגילי הודיה שהוכחו כאפקטיביים המחקרים על שביעות רצון והגברת האושר בחיים.
ותזכרו,
זה שאין תרופה לדמנציה לא אומר שאין מה לעשות.
תדברו איתי ונחשוב יחד איך להיטיב את איכות החיים שלכם ושל יקירכם.
בוודאי יעניין אותך גם:
Comments